כותרת משנה: אם בשנים עברו נהוג היה לעודד את הזכאים לקצבאות ולפנסיה לצאת לפרישה מוקדמת, כיום כבר ברור כי העדר תעסוקה לאוכלוסיה המבוגרת עתידה לייצר בעיה חברתית וכלכלית חמורה

 "זִקנה היא הדרך היחידה להגיע לאריכות ימים", אמר המלחין הצרפתי דניאל אובר, ובכך סתם את הגולל על השאיפה הסמויה של כולנו להאריך ימים מבלי לסבול מהשלכות ההזדקנות עצמה.

הקִדמה והעולם המודרני אמנם העניקו לאנושות התפתחות טכנולוגית, מדעית ורפואית, שהובילו להארכה משמעותית בתוחלת החיים, אולם אריכות הימים הינה רק צד אחד של המטבע, כשבצידו השני ניצבת הזקנה, על שלל היבטיה ואתגריה הייחודיים, מהם לא ניתן ולא כדאי להתעלם.

 בעידן הנוכחי, אותו מכנים רבים "עידן ההזדקנות", מהווה מהפכת הזדקנות את המהפכה החברתית החשובה ביותר. מגמת הזדקנות האוכלוסייה הינה כלל-עולמית, ואינה פוסחת, כמובן, גם על מדינת ישראל. ארצות העולם המפותחות צועדות בקצב מהיר לקראת היום בו אחוז הקשישים מעל גיל 65 יעלה על שליש מכלל האוכלוסייה, ותוחלת החיים הממוצעת תעבור את גיל 83 ואף למעלה מכך. מדובר, מן הסתם, במהפכה בחייו של הפרט, שיחיה כאדם מבוגר משך יותר משליש מחייו, אך גם במהפכה חברתית המחוללת שינוי מהותי ועמוק בהרכב האוכלוסייה וגילאי האנשים הנכללים בה.

כיום נמצאת מועצה אזורית הגליל העליון במקום השני בארץ, אחרי עמק הירדן, מבחינת מספר בני ה-65 ומעלה המתגוררים בה. אלו, מהווים מעל ל-15% מכלל האוכלוסייה. עם גדילתה המספרית של האוכלוסייה הבוגרת, ניכרת ירידה באחוז הנושאים בנטל המס, ומאידך, נודעת עלייה בצרכים ובשירותים מסוימים. יחסי התלות הינם מדד הקובע את מספר האנשים בגיל העבודה (64-20) ביחס לאדם אחד בגיל הפנסיה (65 ואילך). "נכון להיום, מורה יחס התלות במועצה אזורית הגליל העליון כי על כל 3.5 אנשים בגיל העבודה ישנו אזרח ותיק אחד", אומר גל זהר, חוקר בכיר בתחום תעסוקת מבוגרים. נתון זה מציב את הגליל העליון במקום השלישי ביחסי התלות מבין כלל המועצות בישראל. מתוך כלל אוכלוסיית הזקנים במועצה, עומד כיום שיעור האזרחים הוותיקים המועסקים על מעל ל-40% – מקום טוב ומכובד באמצע, גם אם טעון שיפור, ביחס לשאר המועצות הקיבוציות בארץ.

"מה שאנחנו רואים בכל העולם וגם בישראל ב-40 השנים האחרונות", מסביר זהר, "הוא שלאורך 20 שנה, כמעט ולא חל כל שינוי ביחסי התלות בין אלו שעובדים לאלו שפרשו, ובעשור האחרון נצפית לפתע קפיצה מאד גבוהה". בישראל כולה כיום עומד יחס התלות כיום על ממוצע של חמישה עובדים כנגד פנסיונר אחד, אך המגמה המסתמנת היא כי בשנת 2050 ייספרו שלושה עובדים על כל גמלאי בישראל, מציאות בעלת השפעות מרחיקות לכת על החברה והכלכלה גם יחד, לקראתה יש, מן הסתם, להיערך מבעוד מועד.

ביניים: העדר תעסוקה לאוכלוסיה המבוגרת עתידה לייצר בעיה

זהר, לשעבר יועץ כלכלה ותעסוקה ארצי עבור המשרד לאזרחים ותיקים, ואיש קשר ל-OECD (ארגון בינלאומי של המדינות המפותחות לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי) במספר תחומים, סבור כי אם לא נעלה את רמות התעסוקה בקבוצת המבוגרים, נקלע למשק בו פחות ופחות מפרנסים, עובדה בעלת השלכות שליליות ברמה הפרטית, המוניציפאלית ואף הארצית: ברמת הפרט, תהיה הפנסיה טובה פחות, בשל הגירעון האקטוארי, לאנשים יהיה קושי רב יותר לרכוש מוצרים ושירותים, וההוצאות על בריאות יגדלו; כתוצאה מאותה המגמה, ייפגעו גם הכנסות המועצות האזוריות, הרשויות העירוניות והמדינה.

הגירעון האקטוארי בקרנות הפנסיה נוצר בעקבות הגידול הניכר בתוחלת החיים במחצית השנייה של המאה העשרים. עליה בתוחלת החיים, ללא שינוי בזכויות המבוטחים או בגובה תשלומיהם לקרנות לאורך שנים, יוביל להעמקת אותו גירעון, ובעתיד עלול ליצור בעיה במימוש זכויות הפנסיה של הדורות הבאים.

בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, תחת תפיסת שוק העבודה כשוק מצומצם ומוגבל, נטו לעודד את הזכאים לקצבאות ולפנסיה לצאת לפרישה מוקדמת – טעות היסטורית, סבור זהר, עולמית וישראלית כאחד. מדובר בהחלטה סטטוטורית, שנשענה על היסטוריה קדומה של מדינת הרווחה, ושאינה הולמת עוד את אופן התנהלות המדינה וכלכלתה. עם זאת, ביחס למדינות המפותחות, היו שיעורי התעסוקה בישראל בגילאים המבוגרים גבוהים תמיד. "בשנים האחרונות", אומר זהר, "קצב צמיחת התעסוקה בגילאים הללו הוא לא פחות ממדהים, ועומד על פי ארבעה ביחס לקצב הצמיחה הממוצע במדינות ה-"OECD. החל משנת 2005 הכפילו את עצמם שיעורי התעסוקה בקרב בני ה-65 ועד 69 בישראל מ-17% ל-36%. נתון זה פירושו כי אנשים נוטים לעבוד כיום לאורך שנים רבות יותר, בין אם בשל צורך כלכלי או בשל הרצון להישאר במעגל המקצועי, שמהווה חלק משמעותי מתפיסת הזהות והשייכות שלהם. "אם אנחנו מותירים את יחסי התלות על כנם", מבהיר זהר, "ולא מעודדים את המבוגרים להמשיך לעבוד, אנו מועדים לייצר לחברה שלנו בעיה עתידית. אם נצליח לגרום לאנשים להישאר בשוק העבודה (לא בהכרח במשרה מלאה) למשך עוד כמה שנים אחרי גיל 65, זה עשוי לפתור את הבעיה".

ביניים: גם לצרכנות בגיל הזקנה משמעות כלכלית רחבה

במועצות האזוריות של הקיבוצים נרשם, בשנים האחרונות, שיעור כפול של תעסוקה בקרב מבוגרים, ביחס לשאר חלקי הארץ. בשל הקושי למצוא עבודה בגילאים אלו, חשוב ביותר להשקיע, כאלטרנטיבה, גם במסלולי יזמות. פרויקט 'גמלאים בונים עסקים', המתנהל בשלוש השנים האחרונות בבית ותיקי הגליל, מסייע למבוגרים למצוא תעסוקה ההולמת את כישוריהם, ומעניק להם את הסביבה התומכת שמסייעת להם להישאר למשך שנים נוספות בתוך שוק העבודה, אף אם במקצועות אחרים משעסקו בהם בעבר.

לתוספת שנות העבודה משמעות רבה, הן כלכלית והן אישית. לפרישה מעולם העבודה בשלביה המוקדמים של הזקנה השפעה מכרעת על מצב הבריאות ומצב הרוח. אנשים בגילאי 60 ו-65 זקוקים למעטפת שתאפשר להם לקיים חיים עצמאים, אך במקביל תעניק להם סיוע, ייעוץ ומשענת; יזמות בגיל מבוגר היא פתרון יעיל ומיטיב, בעיקר עבור קבוצת השכירים, שלרוב נפלטים משוק העבודה מוקדם יותר מחבריהם העצמאיים.

ואמנם, רבים בגילאי "הזִקנה המוקדמת" (60-70) מעוניינים להמשיך לעבוד. חלקם יוצאים משוק העבודה בשאיפה לנוח ולהגשים חלומות ישנים, אך לאחר מיצוי תקופת-מה של החופש, מבקשים לשוב ולחזור אל מעגל העבודה; אלא שאז הם נתקלים בעיקר בדלתות סגורות. סיטואציה כזו מרפה גם את ידיהם של מי שמחפשים עבודה חלקית, שתשלב בין הרצון ליהנות מהפנאי ובין השאיפה להוסיף ולהביא לידי ביטוי את מיומנויותיהם המקצועיות, ולהתפרנס.

חשוב לזכור כי האזרחים הוותיקים בגילאי 65-55 אוחזים כיום במרבית ההון הקיים בידי כלל האוכלוסייה, וככל שהם שותפים יותר לעולם החברתי והעסקי הסובב אותם, יוצא המשק כולו נשכר.  ואמנם, לתופעת הצרכנות הגוברת של הוותיקים (ה-"Silver Economy"), משמעות כלכלית רחבה שזוהתה זה מכבר על ידי חברות עסקיות, כחברות הסלולר שפיתחו מכשירים ושירותים המותאמים לצרכי אוכלוסייה זו, או הבנקים, שמציעים אפיקי השקעה ייעודיים בשוק ההון, הנדל"ן וכדומה.

ביניים: עזיבת צעירים את האזור משפיעה על יחסי התלות

על אף הנתונים שהוצגו למעלה, מתקשה פרופ' דורון לביא מהחוג לכלכלה במכללת תל-חי להתרשם מצמיחת שיעורי התעסוקה בקרב האזרחים הוותיקים בגליל העליון. "כוח עבודה"הוא מבהיר, "הוא למעשה אחוז האנשים העובדים או אלו שמחפשים עבודה. כלומר, מדובר באלו שרוצים לעבוד, אך אין זה בהכרח אומר שבפועל הם עובדים" – הנתונים שהצגתי מדברים על אלו העובדים בפועל. עם זאת, מסכים לביא כי חשיבותו של נתון זה נעוצה בעצם חשיפת מימדי רצונה של האוכלוסיה הנדונה להוסיף ולעבוד – נתון שעליו להתריע לחברה ולמוביליה על הצורך לפעול למען קידום תכניות ושירותים שיסייעו להנעת ולשילוב הקבוצה בתוך שוק העבודה, בין אם באמצעות הכשרות הסתגלות לשוק הקיים, ובין אם בכוונון ושינוי מבנה השוק באמצעות אפליה מתקנת, שתאפשר קליטה של רבים יותר מתוכם.

אך כשפרופ' לביא מדבר על הזדקנות האוכלוסייה בגליל העליון, הוא נוטה להתמקד דווקא בסיבות לעזיבתם של בני ה-20 עד 30 את האזור בשל מחסור בתעסוקה – עובדה שבהכרח משפיעה על יחסי התלות, ומזניקה כלפי מעלה את אחוזי הזקנים מקרב כלל התושבים. "מדובר בקבוצה שהיא למעשה העוצמה הכלכלית העתידית של הרשות המקומית", אומר לביא ביחס לשכבת הצעירים, "ואם מאגר כוח אדם זה הולך ומדלדל, נוצר איום על החוסן החברתי והכלכלי של הקהילה כולה".

ואמנם, אחד ההיבטים המאתגרים של מהפכת ההזדקנות והארכת תוחלת החיים, הוא לידתן של שתי קבוצות גיל חדשות הזקוקות ליחס מיוחד: בני ה-20 עד 30, שעד לפני שנים ספורות כבר היו בעלי משפחות וילדים, ונטועים במקומם בתוך שוק העבודה, בעוד כיום, עם שחרורם מהצבא, כעשור שלם ואף למעלה מכך, הם עדיין עסוקים בחיפוש אחר קריירה ומקום מגורים, תוך נדידה למחוזות בהם שוכנות הזדמנויות. הקבוצה השנייה שדורשת שומת לב מיוחדת היא של אותם זקנים-צעירים, שכוחם עדיין במותניהם, אולם מנגנוני התעסוקה שהכילו אותם לאורך שנים רבות, פלטו אותם זה מכבר החוצה מתוכם והם חווים פתאום תקופה של חיפוש עצמי וחוסר וודאות.

"עד לפני כחמש שנים או קצת יותר", מספרת זאבית דרומי, מנהלת אגף השירותים החברתיים במועצה, "נושא תעסוקת המבוגרים כלל לא היה בתודעה, כי המבוגרים עבדו בקיבוצים והיו פורשים רק כשלא היו מסוגלים לעבוד יותר, ולא בגלל שמישהו הוציא אותם לפנסיה". רבים מהזקנים איישו עמדות מפתח ואחרות בקווי הייצור של המשק, ותפקידים שונים בתוך המערכות הקיבוציות. במסגרת תהליכי ההפרטה נדחפו אנשים רבים לפרישה בכדי לממש את זכויותיהם כפנסיונרים, וכך נולד ההכרח לספק להם פלטפורמה תומכת שתאפשר להם להישאר מחוברים לקהילה ולעשייה שבתוכה.

ביניים: האינטרס החותר תחת הנרטיב על פיו העולם שייך לצעירים

גל זהר מאמין כי כחברה חפצת חיים והמשכיות, מחובתנו לחשוב על מנגנונים שיאפשרו יציאה הדרגתית יותר משוק העבודה. "אם אתה מורה, למשל", הוא מדגים, "אפשר שבגיל זה תפסיק לעבוד כל יום בבית הספר, אך תוכל לנתב את הידע והמיומנויות שצברת לשם הוראה חלקית, ייעוץ, סדנאות או שיעורים פרטיים". כך יוכל האדם המבוגר להמשיך לעסוק במקצועו, ומחוץ למסגרת הארגון בו עבד לאורך שנות חייו.

בתפיסה זו הגיון רב, שכן שגם הכניסה לשוק העבודה תובעת תהליך הדרגתי של התפתחות, ואין סיבה שלא ייווצרו מנגנונים דומים ליציאה איטית ממנו. "יש פה אינטרס ברור שמתחיל לחלחל לתודעה, ולחתור תחת הנרטיב הגורס כי העולם שייך לצעירים", מבהיר זהר; "גם המדינה, גם האדם עצמו וגם הרשויות המקומיות יפיקו תועלת רבה מכך שהאזרחים הוותיקים ימלאו תפקיד משמעותי יותר ויישארו עוד כמה שנים בשוק העבודה בתפקידים מועילים. הערך שיושג הוא גם כלכלי וגם חברתי".

עם זאת, מרבית הארגונים המעסיקים, מתאפיינים דווקא במנגנונים המכוונים לפלוט מתוכם את הוותיקים, בכדי למצוא במקומם תחליפים צעירים, "רעבים" ונמרצים יותר. "לא יזיק לנו, כחברה", אומר זהר, "להתאמץ לספק לאנשים מיומנים, עתירי ידע וניסיון אלו, תשתית מתאימה בה ימשיכו לשגשג ולהעניק לנו מיתרונותיהם, מבלי שמגבלות הגיל ימנעו זאת. כל שנדרש בעצם הוא ההכרה בכך שמדובר בקצב עבודה אחר, ובתנאים מעט שונים".

ביניים: הזקנה – חלק מרצף החיים כולו

בשנות ה-2000 השקיעה המדינה כסף רב לעידוד תעסוקה בקרב אוכלוסיית הצעירים, אך העלייה הגדולה באחוזי התעסוקה התרחשה דווקא בקרב אוכלוסיית המבוגרים. "אני רואה את המגמה הזו ממשיכה", קובע זהר; "בעוד מספר שנים יהיו בני ה-70 מה שבני ה-60 הם היום. היציאה משוק העבודה תהיה הרבה יותר הדרגתית, מסודרת ונכונה".

"התפקיד שלנו כמועצה", מוסיפה דרומי, "הוא להמשיך ולפתח מערך שירותים עדכני ומותאם לאנשים ולצרכיהם הייחודיים, ולהמשיך, כמובן,  לראות את הזקן במרכז, מתוך כבוד, הערכה ומחויבות". ואמנם, קהילה חזקה, שמכבדת את ותיקיה, תמשוך אליה אנשים חדשים, שיהוו את דור ההמשך שלה ויבטיחו את קיומה ככזו לאורך הדורות הבאים.

מבוגרים פעילים ושבעי רצון אף יכולים להוות אבן שואבת לבנים שכבר אינם מתגוררים באזור, ולהשיבם לגליל, בכדי להעניק לילדיהם את הפריווילגיה שבהימצאותם של סבא וסבתא נוכחים פעילים בחייהם. "חייבים לראות את הזקנה כחלק מרצף החיים כולו", מסכמת דרומי; "הזקנה היא לא מימד אחד. יש בה רבדים רבים ומגוון של צרכים, שחשוב לתת להם מענה. החוסן של כל קהילה נמדד בחוזק של כל חוליותיה, גם החזקות ביותר וגם החלשות והנזקקות יותר".

 קרדיט: אלה דגן